עם פירוק הנישואין, הכלל הבסיסי הוא כי הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים, אלא אם נקבע אחרת בהסכם ממון או קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל.
המסגרת החוקית לחלוקת הרכוש בישראל מוסדרת בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, הקובע כי בעת גירושין ייערך "איזון משאבים" – כלומר, חישוב כלל הנכסים, הזכויות והחובות של כל אחד מבני הזוג, ולאחר מכן חלוקה שוויונית של השווי הכולל.
כאשר מדובר בנכס הרשום על שם שני הצדדים, כמו דירת מגורים משותפת, הרי שהחלוקה מתבצעת לרוב באופן שווה, אלא אם הוכח כי קיימות נסיבות חריגות – לדוגמה, שהנכס נרכש מכספים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג עוד לפני הנישואין, או שהייתה הסכמה אחרת בכתב.במקרים של דירת מגורים, בית המשפט רשאי להורות על פירוק שיתוף, כלומר מכירת הנכס וחלוקת התמורה, או העברת חלקו של צד אחד לאחר תוך ביצוע תשלום איזון כספי.
עם זאת, יש לזכור כי הרכוש המשותף אינו כולל רק נכסים מוחשיים הרשומים על שם שני הצדדים. גם זכויות סוציאליות ופנסיוניות, שנצברו על שם אחד מבני הזוג במהלך הנישואין – נחשבות לרכוש משותף, אף אם הן רשומות רק על שמו.
לצורך קביעת חלוקה מדויקת והוגנת, בתי המשפט נעזרים לרוב באנשי מקצוע, כגון אקטוארים, רואי חשבון וכלכלנים, אשר מגישים חוות דעת מקצועיות באשר לשווי הנכסים, הפנסיות, הזכויות והחובות של כל אחד מבני הזוג. חוות הדעת מאפשרת לבית המשפט לחשב את איזון המשאבים ולפסוק כיצד לחלק את הרכוש בפועל – בין אם בדרך של קיזוזים, תשלומים כספיים, או העברת זכויות.
בסופו של דבר, המטרה היא השגת חלוקה צודקת ושוויונית, המשקפת את תרומת שני הצדדים לחיים המשותפים, בין אם תרומה כספית ובין אם תרומה באמצעות ניהול הבית וגידול הילדים.