על פי חוק יחסי ממון, במהלך הנישואין קיימת הפרדה רכושית, ואין בנישואין כשלעצמם כדי להקנות לאחד מבני הזוג זכויות בנכסי השני. עם זאת, עם פקיעת הנישואין (בגירושין או במות אחד מהם), קמה לכל אחד מבני הזוג הזכות למחצית משוויים של כלל הנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים. מנגנון זה מכונה "שיתוף דחוי" או "הסדר איזון המשאבים". הנכסים שיחולקו כוללים, בין היתר, נדל"ן, חסכונות, זכויות סוציאליות (כגון פנסיה, קופות גמל ופיצויי פיטורין), וכן נכסים "בלתי מוחשיים" כגון מוניטין עסקי או "נכסי קריירה". מנגד, נכסים שהיו בבעלות אחד הצדדים ערב הנישואין, או נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, אינם נכללים ככלל במסת הנכסים לחלוקה. סיפורם של יוסי ורינה ממחיש היטב את עקרונות החוק. יוסי ורינה נישאו בשנת 1995. לנישואין נכנסה רינה עם דירה קטנה שקיבלה בירושה מסבתה. במהלך השנים, עבדו שניהם קשה. הם רכשו יחד דירת מגורים גדולה יותר באמצעות הלוואת משכנתא משותפת, אותה שילמו מחשבונם המשותף. במקביל, יוסי פתח עסק עצמאי בתחום הייעוץ, אשר צבר מוניטין ושווי רב בזכות מאמציו, כאשר רינה תומכת בו ומנהלת את משק הבית וגידול הילדים. לאחר 25 שנות נישואין, החליטו השניים להיפרד. בעת חלוקת הרכוש, התעוררו מספר שאלות: דירת המגורים המשותפת חולקה ביניהם שווה בשווה, שכן נרכשה במאמץ משותף. גם השווי והמוניטין של העסק שפתח יוסי נחשבו לנכס בר-איזון, מתוך הבנה שתרומתה של רינה למאמץ המשפחתי אפשרה ליוסי להשקיע את כל מרצו בפיתוח העסק. הפסיקה הכירה בכך שפוטנציאל ההשתכרות העתידי, הנובע ממוניטין שנצבר במהלך הנישואין, הוא נכס משותף שיש לאזן. הסוגיה המורכבת יותר נגעה לדירתה של רינה, אותה קיבלה בירושה. על פי החוק היבש, מדובר בנכס "חיצוני" שאינו בר-איזון. אולם, יוסי טען כי לאורך השנים הם שיפצו את הדירה מכספים משותפים, השכירו אותה, והשתמשו בדמי השכירות לצרכי המשפחה. בית המשפט יכול לקבוע במקרים כאלה כי נוצרה "כוונת שיתוף ספציפית" בדירה, למרות היותה נכס חיצוני במקור. במקרה כזה, גם ליוסי יוקנו זכויות בדירה זו. הפסיקה קבעה כי דירת מגורים, גם אם נרכשה על ידי צד אחד לפני הנישואין, עשויה להיחשב משותפת אם בן הזוג השני השקיע בה כספים והצדדים חיו בה יחד שנים רבות. בגלל מורכבות הנושא מאוד כדאי לשקול מספר צעדים. קודם כל תזכרו שהדרך הטובה ביותר למנוע מחלוקות עתידיות היא באמצעות עריכת הסכם ממון, לפני הנישואין או במהלך הנישואין. הסכם זה מאפשר לבני הזוג לקבוע בהסכמה כיצד יחולק רכושם במקרה של פרידה, ויכול לחסוך הליכים משפטיים יקרים וממושכים. שימו לב שהפסיקה רואה בדירת המגורים את גולת הכותרת של הרכוש המשפחתי, ובתי המשפט נוטים להכיר דירת המגורים כנכס משותף, גם אם היא רשומה על שם אחד הצדדים בלבד, אם יוכח שהייתה כוונת שיתוף. ולכן, אם נכנסתם לקשר הנישואין (או שהנכם ידועים בציבור) עם נכסים כמו דירה, חסכונות או אם קיבלתם ירושה או מתנה במהלכו ואין לכם הסכם ממון - חשוב מאוד לשמור על הפרדה ברורה של נכסים אלו ולתעד את מקורם. תימנעו מ"עירוב" נכסים אלו עם הרכוש המשותף, זה יעזור לכם להחריג אותם באיזון המשאבים. דבר נוסף, דעו שהשקעה בפיתוח הקריירה של אחד מבני הזוג, לפעמים תוך ויתור של בן הזוג השני על ההתפתחות המקצועית שלו/ה, עשויה להיחשב כנכס משותף. בן הזוג "הביתי" עשוי להיות זכאי לחלק מפירות ההשקעה המשותפת בהון האנושי של בן הזוג שפיתח קריירה.