במהלך חיי הנישואין אנו מעניקים ומקבלים מתנות מסוגים שונים – רכב חדש, דירה מהורים או סכום כסף משמעותי. כל עוד היחסים טובים והזוגיות מתנהלת בשגרה, שאלת הבעלות אינה מעסיקה איש. אולם ברגע שמגיעים לגירושין – סוגיית הבעלות במתנות עלולה להפוך לנקודת מחלוקת כואבת ומשמעותית, שלעיתים קובעת את מצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג לאחר הפרידה. חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג–1973, קובע את העיקרון הבסיסי שלפיו עם סיום הנישואין יש לאזן את כלל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים ולחלקם באופן שווה. עם זאת, החוק עצמו כולל חריגים חשובים וקובע כי נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה אינם נכללים באיזון המשאבים, ולכן נותרים לרוב בבעלותו הבלעדית של מי שקיבל אותם. סעיף זה נועד להגן על רצונו של נותן המתנה ולהבטיח כי מתנות שניתנו באופן אישי לא יאבדו את אופיין הפרטי רק בשל פירוק הקשר. אבל, החוק הוא דיספוזיטיבי – כלומר, בני הזוג יכולים להסכים ביניהם על הסדר שונה באמצעות הסכם ממון, ובכך לקבוע למשל, כי גם מתנות עתידיות ייחשבו כרכוש משותף, או להפך – להחריג מראש מתנות מסוימות מהשיתוף. כפי שקורה לא אחת בדיני משפחה, התמונה המעשית מורכבת יותר. הפסיקה הישראלית קבעה כי גם נכס שהתקבל במתנה עשוי להפוך לרכוש משותף אם הוכחה כוונת שיתוף – מפורשת או משתמעת – מצד מקבל המתנה. בתי המשפט בוחנים את כוונת השיתוף על פי נסיבות המקרה, ובהן: משך החיים המשותפים ואופיים, השימוש שנעשה במתנה במהלך הנישואין, השקעות משותפות שבוצעו במתנה, אופן רישום הנכס. דוגמה מובהקת לכך היא דירת מגורים. הפסיקה רואה בדירת המגורים "נכס משפחתי מובהק", ולכן הקלה עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה, במיוחד אם הדירה שימשה במשך שנים רבות כבית המשפחה. הפסיקה פיתחה עם השנים את "המבחן המשולב" לבחינת כוונת שיתוף במתנות. על פי מבחן זה, נקודת המוצא היא כי הסכמתו של בן הזוג לשתף את הצד השני בנכסיו החיצוניים היא השיקול המרכזי. עם זאת, ניתן להסיק על כוונת שיתוף גם מהתנהלות הצדדים. בנישואין הרמוניים ארוכי שנים קיימת חזקה כי נכסים חיצוניים "נטמעו" ברכוש המשותף – גם אם לא הוצהר על כך במפורש. עם זאת, לא כל נישואין ארוכים הם הרמוניים, ולא כל מערכת יחסים יציבה יוצרת כוונת שיתוף. הטמעת הנכס יכולה להיות רעיונית ומעשית (כמו שיפוץ הדירה מכספים משותפים), או פיזית ופורמלית (כמו העברת מחצית הזכויות על שם בן הזוג השני). בפועל, זוגות רבים נוטים להניח שמתנות שקיבלו יישארו שלהם באופן אוטומטי. אך הנחות אלו עלולות להתברר כיקרות מאוד ביום שאחרי. ולכן, כדי למנוע סכסוכים מיותרים סביב מתנות, מומלץ לנקוט בצעדים הבאים כבר בשלב קבלתן: קודם כל ממש מומלץ לערוך הסכם ממון ולהסדיר מראש את מעמד המתנות, גם כאלו שטרם ניתנו, ולהבהיר אם הם יחשבו לרכוש משותף או אישי. בנוסף, חשוב לוודא כי נכסים שניתנו במתנה רשומים על שם מי שקיבל אותה בלבד. ולא פחות חשוב, להימנע מערבוב הנכס עם נכסים משותפים או משימוש בו לצרכים משותפים, בקשו מנותן המתנה לתעד בכתב את כוונתו להעניק לכם והכוונה שלכם לגביה. לסיכום, דינה של מתנה בגירושין אינו תמיד פשוט. החוק מעניק למתנה מעמד של נכס אישי, אך הפסיקה מלמדת כי נסיבות החיים המשותפים עשויות לשנות את התוצאה. מתנה יכולה להפוך לרכוש משותף אם הוכחה כוונת שיתוף – ולעיתים עצם השימוש בה כנכס משפחתי יספיק לכך. לכן, התנהלות נכונה מראש – הסכמות ברורות, רישום מסודר ותיעוד כוונות – עשויה למנוע ויכוחים יקרים וסכסוכים כואבים ביום שאחרי. מה שניתן מאהבה לא צריך להפוך לנקודת מחלוקת – בתכנון נכון, אפשר לשמור על כוונת המתנה המקורית גם כשדרכיכם נפרדות.
